עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הייוש !! אני שרון והגעתם לבלוג שלי :")
אם במטרתכם לפגוע אז תכסחו מילים :) זה מקנאה.
תהנו :*
נושאים
שירים אהובים
בלב ים - פרק 3
26/08/2013 19:04
שרון 123
סיפורים ושירים

ידעתי שרק רע יכול לצאת מזה. ובכל זאת הגעתי.

לא היה שם אף אחד, במקום שקבענו. הוא אפילו לא הגיע.

התיישבתי על הספסל בחוסר מעש, וחיכיתי. לא ידעתי למה, אבל ידעתי שהוא עוד יכול לבוא, ושזה הדבר האחרון שיכול להזכיר לי אותה.

הכרתי אותה מאז שהיינו קטנות. זה היה הגלגול השני שלי והראשון שלה- ולכן הרגשתי גדולה יותר, כי אני הייתי בת תשעים שנים, והיא הייתה בת שנה בלבד. היינו משחקות ביחד, הייתי קולעת לה צמות. היינו עולות ביחד למעלה, מסתובבות קצת בין בני האדם ומשתעשעות עם הטריקים החדשים שלימדתי אותה מתחת לפני הים.

כל כך הרבה זיכרונות צפו שראשי. אבל הזיכרון שנחרט בראשי היה היום בו היא סיפרה לי על מערכת היחסים הראשונה שלה.

חשבתי שהיא צוחקת בהתחלה. אחרי שהבנתי התחלתי להסתובב מצד לצד עד שהרגשתי מסוחררת. הייתי בלחץ. הסתכלתי עליה וניסיתי להסביר לה כמה שזה מסוכן, ושהיא חייבת לעזוב את הכול מיד. היא, כצפוי, סירבה בתוקף. הימים עברו ולמדתי להכיר אותו. אמליה טענה שיש לנו כל כך הרבה דברים במשותף, ואני אף פעם לא הצלחתי להבין למה. אמליה הייתה מהבנות שאומרות דברים בקול רם רק כדי שיוכלו להאמין לכך בעצמן.

נשענתי על הספסל. השמיים כבר החשיכו, והפה שלי כבר היה יבש למדי. הייתי כאן יותר מדי זמן, אני חייבת לחזור.

אבל בדיוק כשקמתי הוא הופיע. אריאל. היו לו דמעות בעיניים, הפנים שלו היו נראות מוזר, השפתיים היו נראות סדוקות והעיניים החומות שלמדתי להכיר היו חסרות ברק וחלשות. הוא התנשף במהירות, והמשיך להסתכל לאחור באובססיביות.

"אריאל?" קראתי וניגשתי אליו. הוא הביט ישירות אלי.

"הם רודפים אחרי." אמר בפחד.

"מה?"

"הם רודפים אחרי." מבטו היה אחוז טירוף, אבל לא רציתי להסיק מסקנות מהר מדי.

"מי רודף אחריך?"

אריאל סובב ראשו לאחור בפחד. נראה כי ניסה להגיד דבר מה, אך רק גמגם ומפיו לא יצא דבר.

העיניים נראו נפוחות יותר כשהתקרבתי. זיהיתי ברגע שהסתכלתי, הבנתי כבר הכול. כל התסמינים היו שם, התסמינים שהחזירו אותי הרבה לאחור. השאלה הזאת, התחושה המטורפת שנדמה כי לא תעבור אף פעם, ההסתגלות המהירה מדי והקשה מדי למציאות החדשה. הכול כבר חלף לי מול העיניים, ולקחתי צעד אחד אחורה.

"אריאל, אתה לא חושב בהיגיון." אמרתי.

הוא התקרב אלי. "לא. אל תהי כזאת, לנה. בבקשה. אני לא משוגע, אני לא."

"אתה לא משוגע, אתה פשוט הוזה."

הוא הביט בי בעיניים צרות, חושדות. שוב נרתעתי לאחור.

"מה יש לי?" קרא.

"על מה אתה מדבר?" הכחשתי.

"את יודעת מה יש לי. אני יודע שאת יודעת."

אריאל התיישב על הספסל והדמעות החלו לנזול בקצב גבוה יותר. היה בו תמיד משהו רגיש, אבל מעולם לא ראיתי אותו כך- חוסר חיבור בין הפנים שלו לעיניים הדומעות. הכרתי את חוסר החיבור הזה- הוא היה שייך בדרך כלל לי. לנו.

פתאום הוא הפסיק להתנשף והתכנס בתוך עצמו.

התיישבתי לידו. "מה קורה?" שאלתי.

"היא סיפרה לי הכול."

"מה?"

"זה בטח הפרט שהיא שכחה לעדכן אותך בו. היא סיפרה לי הכול."

"אתה מתכוון-"

"הכול." הוא קרא בחדות.

הנהנתי. צריך לספר לו, חלפה המחשבה בראשי. הבטתי אל עיניו הלא ברורות, כבר לא חומות ולא שום צבע אחר. הוא משתנה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואריאל הולך להיות זה שיכתיב אותה שוב. הוא הביט אלי בציפייה ובפחד כאחד. גם אני פחדתי- פחדתי מהתגובה שלו, ממה שצריך לקרות עכשיו, מהעולם ואיך שהוא הולך להשתנות. שוב.

"מה?" הוא שאל בפחד, מבחין בפרצופי המודאג.

נשמתי עמוקות. "אתה נהפכת." זרקתי לאוויר.

"אני מה?"

"נהפכת. אתה עכשיו בתהליך, למעשה."

"נהפכתי למה?" פתאום טון קולו השתנה.

"אתה בן ים עכשיו, אריאל."

הוא תקע בי את המבט המוזר ביותר שהצליח לעשות. פניו השתנו בלי הרף, והוא מצא את עצמו מנסה לומר משהו, אבל לא הצליח להוציא מילה ממיתרי קולו.

"תחשוב על זה אריאל" קראתי. "הרי אתה הכרת את אמליה. תחשוב על כל הדברים המוזרים שהיא תמיד הרגישה, רק בעוצמה גדולה יותר. אחרת, למה אתה מרגיש ככה? למה השפתיים שלך סדוקות והגוף שלך נמשך לכל טיפת מים שהוא יכול להגיע אליה. למה כבר שבוע אתה שותה מים בצורה חסרת גבולות ולמה כבר הגעת לנקודה שאתה לא יכול לשלוט בזה יותר?"

אריאל הרים אלי מבט. החום כבר דהה לחלוטין. לא עוד עיניים כהות ותבוניות אלא אותו כחול אופל עז החל מתפרס אצלו. הכחול שאפיין אותנו.

"איך את יודעת?"

"אני לא אחת מבני הים שנוצרו בצורה מולדת. לפני כמה שנים הייתי בת אדם, וגם אני נהפכתי."

אריאל כיווץ את עיניו בחוסר הבנה. "מה?"

נשמתי עמוק. "כשאמליה מתה, אתה היית הראשון שראה אותה, נכון?"

הוא הנהן.

"וכשראית אותה, בפעם ההיא, נגעת בה?"

הוא שוב הנהן. "רציתי, את יודעת... בפעם האחרונה." הוא אמר בחיוך עצוב.

"כשבן האדם הראשון שרואה את בת הים שמתה נוגע בה, הנשמה שלה מתגלגלת ישר אליו." הסברתי, "אבל היא לא בדיוק מתגלגלת במלואה- אמליה הלכה, אבל הכוחות שלה והיצר שלה נשארו. הם ימשיכו להתקיים, דרכך."

אריאל כיווץ את מצחו ושתק. הוא פתח את פיו וסגר מספר פעמים, מנסה למצוא את המילים הנכונות. יכולתי לראות את מספר השאלות שהיו בראשו, נעמדות בתור בזו אחר זו, לא מצליחות להחליט מי תהיה הראשונה.

"את מתכוונת שבגלל שנגעתי באמליה, והיא הייתה בת ים, עכשיו גם אני בן ים?"

"תסתכל על התסמינים בעצמך. אתה מתייבש, כי לא שהית זמן ארוך מספיק במים. כל הגוף שלך נואש לטיפות נוספות, אתה מרגיש חלש ומסוחרר. יכול להיות שהרגשת בסוג של חמימות שעברה בך בימים האחרונים? ותחשוב על הדמעות- מתי הייתה הפעם האחרונה בחיים שלך שבכית?"

אריאל פער את עיניו. "אני לא מאמין" הוא מלמל. הוא התרומם ממקומו והחל ללכת לאחור, מניד בראשו.

"נראה לי שכדאי שתלך לטבול באיזשהו מקום. אתה נראה הרוס." קראתי, אבל אריאל לא הקשיב. הוא המשיך להתרחק- הולך אחורה ועיניו נועצות בי מבט. התקרבתי אליו, אבל הוא לא עצר.

הרגשתי כמו נביאה, שליחה של מישהו גדול יותר בעלת משימה משמעותית כזאת, מעל ומעבר למה שציפיתי מעצמי.

פתאום אריאל נעצר, ובדיוק ברגע שהעיניים שלו כבר קיבלו גוון אחיד, שהשפתיים הפכו אדומות והעור הפך לבן כשלג- נעצמו עיניו והוא נפל אל הרצפה.תחושת דה ז'ה וו אפפה אותי.

4 תגובות
בלב ים - פרק 2
26/08/2013 18:51
שרון 123
סיפורים ושירים

 

2010

 

החדר היה ריק למחצה.

היו בו מספר שולחנות ישנים, זרוקים בפאותיו, פרוסים באקראיות- כאילו לא נעשה בהם שימוש בעשרים השנים האחרונות. הרצפה הייתה ריקה. אבק היה מפוזר לאורכה ולרוחבה- אבק של אויר חם, אפלות קודרת, ולא מתוך הזנחה כלשהי. לאוויר היה ריח מחניק, וטעם מלוח. הדהדו קולות צלולים מכל רחבי החדר, והקרירות שבו הייתה מלאת קיפאון וחסרת צינון לחלוטין.

לעלמה שהתהלכה באותו זמן, מקצה אחד לקצה השני של החדר, היה שיער ארוך ועיניים כמעט ירוקות. מצחה היה מקומט, כאילו חשבה על דבר מה, והייתה מעיפה מבט קדימה בכל כמה שניות.

קדימה, על הרצפה, היה אפשר לראות שלולית כחולה צלולה. כל כך צלולה עד שהשתקפות התקרה הלבנה נראתה בבירור.

לצדה של השלולית שכבה אמליה.

צבעה היה כבר לבן כשלג, כמעט התמזגה עם הרצפה שהייתה שרועה עליה. גופה רעד- צבעו הבהיר כבר נדף, וכל שנותר זה אפרוריות מגלידה. דמה הכחול נטף מפניה, ועיניה נפקחו ונסגרו, כמו פרפרים סגולים, שלא יודעים לאן לברוח.

"מים.." לחשה. "מים.." לחשה שוב. אפיסת כוחות נותרה בה, דבר לא נותר לה לתת יותר. רצתה קצת מים- והכול יהיה בסדר.

אך העלמה שנעה מצד לצד סירבה. ניענעה בראשה בעקביות, בחוסר בטחון ואכזריות גם יחד.

היא גססה. החלה להתנשף שוב ושוב. ניסתה להזיז את גופה, את ידיה. ניסתה להוכיח לעצמה שהיא עוד בחיים, ושהתקווה מצויה אי שם בגופה. אך מבטה הקודר של העלמה הכניע אותה.

היא שכבה שם, ללא אהובה, ללא משפחתה.

אך בכל זאת נכנעה, לטשה עיניה פעם אחת אחרונה במראות הקודרים, ואז עצמה אותן.

עיניה נעצמו, כמו פרפרים סגולים שכאלה, שכבר הבינו שהמקום היחיד אליו יוכלו לברוח, הוא המקום האינסופי.

 

אריאל.

 

את התחושות שלי אחרי שהיא מתה, לא הצלחתי לבטא בשום מקום.

צפיתי בה גוססת. שלולית של מים עטפה את גופתה, שהונחה על הרצפה במצב כל כך תמים- פרצופה הילדותי שלמדתי לאהוב, תנוחותיה המוזרות, שערה השחור עוטף את פרצופה הלבן בצורה כל כך מושלמת.

אהבתי אותה. יותר משמילים יוכלו לתאר.

פעם הייתי שבור. הייתי הולך ברחוב, מביט אל כל האנשים- צוחקים, מחייכים, בוכים, מתחבקים- ולא יכולתי להרגיש שום דבר מזה. פעם חשבתי שהתפקיד שלי בעולם הזה כבר נגמר, ושאף אחד לא מגיע יותר לרמוז לי או להגיד לי מה לעשות. פעם זה היה לפני שפגשתי את אמליה.

ועם כל הקלישאה, באה גם האמת. אף פעם לא הצלחתי לתאר לה כמה אני אוהב אותה. או כמה אהבתי.

אהבתי את צורת ההליכה שלה, אהבתי את המשפטים המוזרים שהייתה תמיד אומרת. אהבתי מאוד את המסתוריות שלה, ההיעלמויות הפתאומיות שהצלחתי להשלים איתן בשלב מסוים, הנשיקות הרטובות שגרמו להנאה ממושכת ולסיפוק מעל לכל דמיון.

ובעיקר אהבתי את העובדה שהייתה אחרת.

ידעתי תמיד שהיא משהו שונה. הבנתי את זה ברגע שנפנפה בעיניה הסגולות בפני- אבל אף פעם לא רציתי לראות.

כשהיא סיפרה לי נרתעתי בהתחלה. לקחתי שני צעדים לאחור. היא לא הופתעה. היא רק הביטה אלי ואמרה שהיא מבינה איזה שוק גדול זה בשבילי, ושהזמן יעבור ואני אשלים עם כך.

והשלמתי.

לא ידעתי אם השלמתי עם העובדה שהיא מתה. לא הצלחתי להבין.

כשפרצתי את הדלת הנעולה היא שכבה שם. עיניה היו כבר היו עצומות. נגעתי בליבה. שום תזוזה, שום פעימה. אמליה הייתה מתה כמעט לחלוטין. הבטתי בה בעצב- שפתיה ופניה היו יבשות כל כך. עורה תפס צבע מוזר, והיה נראה כאילו המים דולפים מתוך גופה.

חיבקתי אותה חזק. ניסיתי להרגיש את חום הגוף שנותר ממנה, את פיסת האהבה שעוד הסתובבה אי שם בתוך גופה הגוסס. ולחשתי לה את שלושת המילים שאהבה כל כך לשמוע.

משחקים של 'אם' החלו להתרוצץ בראשי. אם הייתי מגיע לשם מוקדם יותר. אם הייתי פורץ את הדלת מוקדם יותר, אם הייתי יודע מה היא הייתה, אם הייתה לי דרך כלשהי לעזור לה.

אבל ה 'אם' לא לקח אותי לשום מקום. וגם לא את אמליה.

כשעזבתי את האחיזה הרגשתי פתאום מוזר. זאת הייתה צמרמורת שעברה בי, כזאת שקשה לתאר. פתאום גופה של אמליה החל להשתנות. רגליה כאילו התחברו זו לזו, והיא כל כך השתנתה.

עצמתי את העיניים. הלכתי מיד לאחור, לכיוון הדלת, וברחתי משם בריצה.

פחדתי, כל כך פחדתי.

פחדתי לזכור את אמליה כך, כמוטציה. פחדתי לזכור אותה בשונה מהיצור המדהים שהייתה. רציתי שבראש תמיד יישאר הספק הזה- אמליה הייתה בן האדם המקסים ביותר שהכרתי, והיא לא הייתה שום דבר אחר.

הגעתי הביתה. פתאום כבר שוב התגעגעתי.

2 תגובות
בלב ים - פרק 1
26/08/2013 18:44
שרון 123
סיפורים ושירים

1889

 

המפגש בין השניים לא היה מקרי. הם נפגשו בחדר אטום, בלב ליבה של אחוזת אקוודור המפורסמת.

גם היום לא היה יום רגיל. זה היה יום בו הגיע הזמן לשים את כל הקלפים על השולחן, ולקרוא לצדק להגיע ומהר. אחרי שהופרו כל החוקים האפשריים, לשני המלכים פשוט לא נותר כבר דבר לעשות.

המלך אקווה היה הראשון שנכנס לחדר.

הוא ענד את תכשיטיו הטובים ביותר, ולבש את בגדיו היקרים שנתפרו במיוחד לו. פניו היו חלקות כתמיד. בן תשעים שנים היה, ואף לא פיסה של זקנה נראתה על פניו.

אחרי שנכנס, מיד התיישב לצד השולחן הזהוב, מחכה לרגע בו ייכנס השני ויוכלו להתחיל בדיון. הוא ידע שהם הולכים היום לחרוץ גורלות יחדיו, ושזוהי שאלה של חיים ומוות. וההגזמה כאן לגיטימית.

הפרשה הייתה היסטורית, וסחפה עמה את ההמון. הוא יכל לשמוע את קולות שני העמים צועקים וזועקים מבעד לחלונות האחוזה. חלקם מתנגדים, חלקים תומכים. כל אחד בשלו.

אחרי כמה דקות נכנס המלך אדמון, במלוא הדרו. הוא לבש גלימה בצבע אדום שני בוהק, ושערו האפרורי בלט למרחקים. בן שבעים שנים היה, וכבר ניתן היה להבחין בסימני הזקנה על פניו.

השניים הבחינו זה בזה ומיהרו ללחוץ ידיים. הרשמיות הייתה חשובה, שניהם ידעו. שמירה על כל החוקים שעוד נותרו, הליך הוגן ופסיקה קצרה ככל הניתן.

"אז, שנתחיל?" קרא המלך אקווה לאחר שהשניים התיישבו.

"נתחיל."

"כפי שוודאי שמעת, הופר כאן חוק היסטורי, בפעם הראשונה מזה ארבע מאות שנה."

המלך אדמון הנהן. "ותקדים לפרשה, מצאת?"

"היועץ המשפטי שלי עדכן אותי הבוקר כי העדויות מאותה השנה נעלמו לחלוטין. לא היה אף בן ים אצלנו שהוחזקה בו העדות המתאימה. ואצלכם?"

"לא נמצאו בכלל. כנראה שאבדו בדרך, או הועברו למקום מסוים שלא נרשם באף מסמך שיש ברשותי."

"אם כן, נצטרך להכריע בעצמנו."

שני המלכים הנהנו בהסכמה. המלך אדמון הכין לפניו דפים חלקים, שתי נוצות ומכלי דיו לכתיבת פסק הדין. המלך אקווה ריכז את מבטו בחברו בקצה השולחן האחר. בינתיים געשו ורעשו ההמונים מחוץ לאחוזה. כולם צועקים, מבקשים להשפיע, מנסים להטות את המאזניים לצד זה או לצד השני.

"הייתה כאן עברה, ללא ספק. עברה על חוק בסיסי שנכתב בברית היסטורית בין בני ובנות האדם לבני ובנות הים." קרא המלך אקווה.

"אך למרות העברה, יש לציין כי העולם התקדם, ואולי יש לתקן עוולות שנעשו בעבר בהקשר לחוקים שכאלה."

"החוק קורא בפירוש כי לא ייעשה מגע מיני או אינטימי בין בת אדם לבן ים, או בין בת ים לבן אדם. כידוע, נליה אדימונדו- בת אדם, ולואי אקוונטון - בן ים, ידעו זה את זו בציבור ובגלוי ויש לכך לפחות כמאה עדים."

"אני מודע לכך, המלך אקווה. אך כוחנו אינו מונע מאיתנו לחתום ברית חדשה ולשנות את החוקים הרשומים. הגיע הזמן שאנחנו ואתם נכתיב חוקים חדשים."

"אינך יכול לחשוב על סיבות מספקות מספיק להפרדה הזאת, המלך אדמון? הרי יהיה כאן כאוס מוחלט. חצאי בן ים וחצאי בת אדם! איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. דרכי החיים שלנו שונות זו מזו. ומלבד זאת, לא אתה סיפרת לי בעבר כי אלוהים שלכם אסר עליכם להתראות או לדעת בני ובנות ים?"

"האמונה שלי הפכה למוגבלת בימים אלה, אקווה יקר. אך הבהרת את הנקודה. ובכל זאת קשה לי להבין למה אבות אבותינו החליטו על כך. משהו גרם להם להגיע למסקנה הזאת- ומאחר ואנו לא יודעים מדוע, ניתן להבין כי זה לא רלוונטי יותר. רק לחשוב על השניים האלו מתים. אהבתם טהורה, ללא אינטרסים, מלאת אותה תלות הדדית שכולנו מייחלים לה, שוברת סטיגמות. כל זה אינו אומר דבר בעיניך?"

"אבל הנך מכיר את עמדותיי אדמון היקר! אתה מכיר בן ים אשר מחבב את בני האדם כמוני? הבעיה היא הסערה שתיווצר בעם. החוקים שיופרו, וכל היוצא בכך. ולא רק אצלנו, גם אצלכם! חסרים שונאי בני ים בצד שלכם אדמון?"

מחשבותיו של המלך אדמון נדדו. הוא כעס על עצמו, אך נטה להסכים עם דבריו של המלך אקווה. ההתקדמות הזאת עדיין לא מתאימה. אך העולם יתקדם והכול ישתנה, הוא היה בטוח בכך.

"אם כן" כחכך המלך אדמון בגרונו, "פסק הדין יהיה- אשמים?"

המלך אקווה הנהן. " והעונש יהיה כמובן מוחלט. נליה תתלה במרכז העיר שלכם, ולואי ייובש על שפת הים. ושזה לא יטעה אותך, אני בעד המודרניות המלך אדמון. גם אני רוצה יחסים הומנים בין שני העמים. אך ההתקדמות הזאת תבוא עם השנים."

המלך אדמון חייך. "ובתקווה שאתה תהיה שם כדי לראות זאת."

"נקווה ששנינו."

אדמון צחק. "אני, ידידי, כבר מתפורר בישיבה. אבל לך נותרו שנים רבות על אדמה זו. אתה תזכה לראות דברים רבים יותר ומופלאים יותר."

השניים חייכו. הם הביטו זה לזה במבטים מלאי הבנה. שניהם היו מלכים, שניהם ידעו את מחיר הכוח, את אחריות הדאגה לנתיניהם. וזה היה אחד מאותם דברים מעטים שהיו משותפים לשניהם.

"פסק הדין נרשם?" שאל אקווה לבסוף.

"נרשם" הכריז אדמון.

השניים התרוממו ממקומותיהם ולחצו ידיים ברשמיות.

גזר הדין הוטל והשניים יצאו החוצה. ההמון שמע את ההכרעה, ושני הצדדים צעקו, כל אחד לפי השקפותיו ואמונותיו.

נליה ולואי נלקחו כל אחד לצד שלו- נליה לצד של בני האדם ולואי לזה של בני הים. הם הוצאו להורג בדרכם שלהם, אך במותם זכרו אחד את השני.

הייתה להם אהבה גדולה, שהיה ספק גדול אם אי פעם תוכל לחזור.




3 תגובות
מייקל
26/08/2013 18:32
שרון 123
סלבריטיז
אני לא כל כך מעריצה את מייקל ג'קסון אבל אני גם לא שונאת אותו. אבל אני חייבת לדבר איתכם על משהו שממש מטריד אותי בזמן האחרון איתו. 
הוא כל הזמן השתנה, שינה פנים שינה צבע שינה את הסגנון שלו בלבוש . ואם זה מה שקורה מבחוץ, אז מה קורה מבפנים.? יש אנשים שחושבים שכל השינויים החיצוניים שלו משקיפים את הפנימיות והאישיות שלו ואומרים שזוהי סוג של מחלת נפש. אני לא חושבת שהוא חולה נפש אבל למה להזיק לגוף? למה לשנות אותו מפעם לפעם בידיעה שזה דבר מסוכן? 
2 תגובות
היי אתה
25/08/2013 22:03
שרון 123
סיפורים ושירים
היי אתה, זה שמביט במראה בעצב,
מתייפח על כך שעלית במשקל,
תפסיק כבר, אתה פשוט מושלם כמו שאתה,
היי את, זו שמביטה במסך המחשב בעצב,
צופה בתמונות של נערות שיפות יותר לדעתך,
תפסיקי כבר, את מושלמת כמו שאת.

אז אל תקשיבו למה שאנשים אומרים,
אתם מושלמים, ולכל אחד יש פגמים,
תנגבו את הדמעות ותגידו,
"אני מושלם כמו שאני".

עוד בן ועוד בת,
קפיצה מחלון, תלייה, תקיעת סכין ועוד הרבה,
תניח את הסכין,
תרדי מהכיסא,
ותגידו כבר "אנחנו מושלמים כמו שאנחנו".

המראה לא קובע,
האופי קובע,
לא צריך לשפוט,
כי שם בפינה, יש ילדות בוכות,
יש ילדים בוכים,
והכל, בגלל המילים.

המילים כואבות, המילים פוגעות כמו מכות,
תפסיקו כבר,
קומו מהרצפה,
שתדעו,
כל אחד מושלם כמו שהוא.

3 תגובות
אם כבר מדברים על החיים שלי..
25/08/2013 16:18
שרון 123
החיים שלי
SKY, חיימשלי אתה!
אם כבר מדברים על החיים שלי, אז אני יקדיש פוסט שלם בשביל החיים שלי, הכלב שלי SKY. 
הכלב הזה הוא הכלב שהכי שינה לי את החיים מאז גיל 6. הוא הביא לי את האושר האינסופי! 


0 תגובות
אז אלה החיים שלי
25/08/2013 16:12
שרון 123
החיים שלי
 אז אלה החיים שלי: 


מה אני אוכל לבקש עוד? כל יום אני קמה בבוקר עם חיוך , אוכלת ארוחת בוקר ומארגנת תיק. בשביל מה? בשביל להיפגש עם כמה מחברותיי הטובות ביותר. אני חוזרת הביתה בסביבות השעה 13:50 כדי לאכול ארוחת צהריים ולבסוף כותבת סיפור. 
עם כל האושר הזה עדיין יש את הדברים הקטנים שמפריעים לי. לי- ולכל אחד אחר ביקום כולו. למשל: אם אין ארוחת צהריים טעימה כל כך או שאחת החברות מתנהגת מגעיל. לי זה יחסית אכפת למרות שברובם אני מנסה להתעלם. בדרך כלל בסביבות 23:00 אני הולכת לישון . חיים שגרתיים נכון? כן, קצת.  אבל החברים שלך יכולים להפוך את החיים השגרתיים שלך והמשעממים האלה למרשימים ומהנים במיוחד. לא ככה?
5 תגובות
הייי
25/08/2013 16:01
שרון 123
אין נושא- זה טקסט היכירות
היי :) אני שרון וזה הבלוג החדש שלי :).
בבלוג הזה אני יכתוב על החיים שלי ועל המשפחה המקסימה שלי ועל בעיות אנונימיות שבנות שולחות לי בפייסבוק ובטוויטר. בנוסף אני גם יפרסם סיפורים שלי .  מקווה שתאהבו אותו . בייי ! 

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
ספרים

אני סוג של תולעת ספרים.
מיום ליום אני כותבת סיפור חדש.
אני מוציאה אולי את אחד הספרים שלי לאור אם אספיק אבל אני עדיין לא בטוחה אם הוא מספיק טוב. לכן אני כותבת אותו בבלוג ותגידו מה דעתכם :)